<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קל"ב</h1>
<h2>דף כד.</h2>
והמצוה הקל"ב היא שהזהירנו מאכול פגול. והפגול הוא הקרבן שהפסידתו המחשבה בשעת שחיטתו או בשעת הקרבתו וחשב האיש שהתעסק בהקרבתו שייאכל ממנו אחר זמנו או ישרוף מה שיישרף ממנו אחר זמנו כמו שבארו באור שלם בשני ממסכת זבחים. ואולם האזהרה מאכול פגול זה הוא אמרו לא ייאכל כי קדש הם כמו שבארנו במצוה שלפני זאת. ואולם העונש למדנו אותו מאמרו בפגול בפרשת צו את אהרן (ז') ואם האכול ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יירצה המקריב אותו לא ייחשב לו פגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ובאה הקבלה בפירוש זה הפסוק שהוא אמנם ידבר בקרבן שהפסידה אותו המחשבה בעת הקרבתו והוא שייקרא פגול ושאמרו האכול ייאכל אמנם ירצה בו כשחשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי. אמרו (זבחי' כ"ט.) כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר. שהוא יפסד בזאת המחשבה. ומי שיאכל ממנו אחר זאת המחשבה חייב כרת לאמרו בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ואמר בנותר (קדושים י"ט) ואוכליו עונו ישא כי את קדש י"י חלל ונכרתה ובגמר כריתות (ה'.) אמרו אל תהא גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזירה שוה דיליף עון עון מנותר כתיב הכא והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב התם ואוכליו עונו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת. ומי שיאכל גם כן פגול בשגגה יביא חטאת קבועה (שם ב'.). וכבר התבארו משפטי פגול ונותר במקומות רבים מסדר קדשים.
